1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה (כב' השופט ימיני) מיום 28.11.06, אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, וקבע כי היא המוצאת החוקית של שטר בסך 200 יורו, שנמצא סמוך לכביש בשדה התעופה בן גוריון (להלן - השטר) לפי חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973 (להלן - חוק השבת אבידה). בהתאם חייב בית משפט קמא את המבקשת לשלם למשיבה סך של 2,200 ש"ח בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.
בית משפט קמא העדיף בפסק הדין את גרסתה העובדתית של המשיבה, לפיה מצאה את השטר בסמוך לכביש בשדה התעופה, וכי לאחר מציאת השטר ניסתה לאתר את תחנת המשטרה הקרובה על מנת לדווח על האבידה. לצורך כך, פנתה המשיבה לדלפק המודיעין במקום, והפקידה בעמדה טלפנה לאחת המחלקות ברשות שדות התעופה, ונציג מטעם המבקשת נשלח לאסוף את השטר מידי המשיבה. בתחילה התנגדה המשיבה למסור את השטר, וטענה כי ברצונה למסור אותו למשטרה, אולם נציג המבקשת אמר לה כי החוק מחייב אותה למסור לו את השטר, והמשיבה מסרה את השטר וקיבלה על כך אישור מאותו נציג. מספר חודשים לאחר מכן ביררה המשיבה וגילתה כי אף אחד לא דרש את השטר מהמבקשת, אולם כשביקשה לקבלו, סירבה לכך המבקשת.
משכך קבע בית משפט קמא כי מאחר והוכח כי המשיבה מצאה את השטר על המדרכה ליד הכביש, ולא בשטח הטרמינל כטענת המבקשת, הרי שמקום המציאה אינו ברשות המבקשת, ועל כן בהתאם לחוק השבת אבידה, השטר שייך למשיבה. בעניין זה הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי לעניין פרשנותו של חוק השבת אבידה, אין לראות הבדל בין כביש הנמצא ברחובה של עיר לבין כביש הנמצא בתוך שדה התעופה - הן בעיר והן בשדה התעופה ישנה תחנת משטרה, ועובדה כי המשיבה חיפשה את תחנת המשטרה למסור שם את השטר שמצאה.
עוד ציין בית משפט קמא, כי אם הייתה מוצאת המשיבה את השטר בשטח הטרמינל עצמו, יכול והיה אז מקום לדון בשאלה, האם מקום המציאה הינו בשטחה של המבקשת, אולם לא כך הם פני הדברים במקרה דנן.
2. בבקשתה טענה המבקשת, בין השאר, כי בית משפט קמא פירש באופן שגוי את המונח "רשותו של אחר" שבסעיף 3 לחוק השבת אבידה, ושגה ביישומו. לטענתה, אין דינו של רחוב בעיר כדינו של רחוב המצוי בשטחה של המבקשת והמצוי בחזקתה ובסמכותה. המבקשת מפעילה על חשבונה רשות האחראית על הביטחון, הסדר והשמירה על כל אזור נמל התעופה, ועל כן האבידות הנמצאות בשטח המבקשת, אמורות להיות מועברות לאחראים על הנושא אצלה ולא למשטרה. עוד הוסיפה המבקשת, כי אף המשטרה שבתחומיה מעבירה לרשותה אבידות שהובאו אליה ואשר נמצאו בנמל התעופה, שכן תחנת המשטרה אינה ערוכה לקליטת פריטים רבים הנמצאים בשטח המבקשת במהלך היום.
לטענת המבקשת, כשאדם מגיע לשדה התעופה חלים עליו מערכת דינים וכללים הנובעים מעצם כניסתו למתחם, בניגוד לעובר אורח המטייל ברחובות העיר. שטח שדה התעופה הוא שטח סגור ומאובטח שהכניסה אליו ברשות המבקשת בלבד, להבדיל מרחוב בעיר שהכניסה אליו חופשית.
סעיף 3 לחוק השבת אבידה מדבר על אבידה שנמצא ברשות הזולת - "רשותו של אדם אחר", ועל כן מוצא אבידה בשטח שדה התעופה חייב להעביר את האבידה לרשות המשיבה, בין אם מדובר בשטח הטרמינל ובין אם מחוצה לו. כך גם הוסיפה המבקשת, כי אם המשיבה הייתה מוצאת מזוודה ולא שטר כסף וודאי שאז היתה מוסרת זאת למחלקת אבידות אצל המשיבה ולא למשטרה, לכן טוענת המבקשת, כי התוצאה המשפטית אינה צריכה להיות תלויה בסוג האבידה אלא רק באופן שבו יש לפרש וליישם את חוק השבת אבידה. המבקשת טענה כי מדובר בשאלה עקרונית, בעלת השלכה למקרים רבים נוספים, ועל-כן יש להיעתר לבקשה.
3. טענת המשיבה כי אין להתערב במסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא, כך גם כי המקרה דנן אינו בגדר המקרים בהם יש מקום ליתן רשות ערעור.
4. יוער כי המבקשת השיגה אף על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אולם יפה עשה ב"כ המבקשת בציינו בדיון בפניי: "
מקובל עלינו כי הדיון יסוב והבקשה שלנו תתיחס ותצומצם לשאלה המשפטית שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא ולא השגות עובדתיות אלו או אחרות".
5. שתי שאלות נצרכות להכרעה.
ראשית, אם אכן המקרה דנן נופל במסגרת אותם מקרים בהם יש מקום ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.
שנית, אם לגופם של דברים יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא.
נקדים בשאלות המשפטיות העולות במקרה דנן, אשר לאורן ניתן יהיה ליתן תשובה גם לשאלה הראשונה.
6. מהפן המשפטי, השאלה שהוצבה לדיון עניינה, האם יש לראות את הרחובות בשטח שדה התעופה כ-"רחובה של עיר" כמשמעותו בע"א 546/78
בנק קופת עם בע"מ נ' אליעזר הנדלס, פ"ד לד(3) 57 (להלן - פרשת הנדלס) או שמא חרף היות ומדובר ברחוב, לא ייחשב כרחובה של עיר, אלא "כרשותו של אחר" לפי סעיף 3 לחוק השבת אבידה.
האמור נוכח דבריו של השופט ברק:
"
יהא היקפה של הוראת סעיף 3 לחוק אשר יהא, גרעינה הוא בוודאי זה שאם ראובן מאבד מיטלטלין שעה שהוא מתארח בדירה כאורחו של לוי, ושמעון מוצא את האבידה, נאמר כי שמעון מצא את המיטלטלין "ברשותו של אדם אחר". ההסבר לכך אינו זה שאחד מתנאי האירוח הוא שעל המוצא אבידה למוסרה למארחו. ההסבר לכך אף אינו זה שראובן הוא בר רשות במקום. היינו בוודאי מגיעים לאותה תוצאה גם אם ראובן לא היה אורח במקום אלא אדם הרשאי להיכנס לדירה על-פי דין, נראה לי כי ההסבר לכך הוא כי על-פי נסיבות המקרה, זיקתו של לוי למקום האבידה היא כזו, ש
היא מהווה כתובת טבעית וסבירה אליה ישוב ראובן, ומרשותו הוא יצפה לקבל את האבידה אם מאן דהוא מצא אותה במקום. ההסתברות לכך כי האבידה תישמר למען בעליה היא גבוהה אם לוי כמארח - ולא שמעון כאורח מזדמן - הוא שיחזיק באבידה עד בוא בעליה.
שונה הדבר אם ראובן מאבד מיטלטלין ברחובה של עיר, ושמעון מוצא אותם.
בנסיבות אלה אין כל אדם אשר זיקתו לרחוב היא כזו, שהוא מהווה כתובת סבירה אליה יפנה ראובן,
וממנה יצפה לקבל את האבידה במקום, ואשר חזקה עליו שישמור כראוי על האבידה עד בואו של ראובן. אפילו מצוי ראש העיר או איש מטעמו בקרבת מקום, נוכחותו במקום היא מקרית, בדומה לזו של שמעון עצמו, וזיקתו למקום אינה עושה אותו לכתובת ראויה לשמירת האבידה עד שיבוא בעליה"" (ההדגשות אינן במקור - י.ש.).
גישתו של השופט אלון שונה, ולדידו המבחן אם מדובר ב"רשותו של אדם אחר": "
...שיש לאותו אדם שליטה ופיקוח על רשות זו". המבחן אינו אם הנכנס לאותו מקום צריך לקבל את הסכמת בעל המקום בכל מקרה, אלא אם "
...שבעל המקום יכול לקיים פיקוח מתמיד על כל המתרחש במקום". אולם, במקום ובו הכניסה אליו אינה מותרת ואינה אפשרית "
אלא לאחר שהוסבה שימת ליבו של בעל המקום לכניסתו של אותו אדם מסוים..." מדובר אכן ברשותו של אדם אחר.
השופט לנדוי הצטרף למסקנתו של השופט ברק, בהדגישו כי בנוהג שבעולם חוזר אדם למקום בו סר לאחרונה לפני שהרגיש באובדן החפץ, וכי "
בראש ובראשונה יחזור אל מקומות שברשות היחיד...". לכן לדידו, גם מקום שפתוח לקהל אך יש לראותו כרשות היחיד, יש לראותו במסגרת "רשותו של אדם אחר".
השופט חיים כהן בד"נ 13/80
הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, פ"ד לה(2) 785 (להלן - הדיון הנוסף) סבר כי משמעות המונח "
פשוטו כמשמעו, מי שמוצא אבידה במקום שאינו רשותו שלו ואינו רשות הרבים". רשות היחיד תחשב שכזו גם אם נכנסים ויוצאים רבים ממקום שכזה.